תמיד יש את זה שלא מרוצה

ואיך דווקא הוא נהנה בסיור קולינרי

בכל צוות יש אחד כזה.זה שלא מתלהב מפעילויות.זה שתמיד שואל “חייבים?”זה שכבר ראה הכול, עשה הכול, ובדרך כלל מעדיף להישאר במשרד.

הוא לא נגד אנשים, הוא פשוט נגד רעיונות.ובעיקר נגד ימי גיבוש.

כמנהלת, קל לזהות אותו מראש. הוא לא אומר הרבה, אבל שפת הגוף ברורה. וכשמתחילים לדבר על פעילות – הוא הראשון להרים גבה. מסעדה? היה. סדנה? משעמם. הרצאה? עוד יותר.

ובדיוק בגלל זה, מעניין לראות מה קורה לו בסיור קולינרי.

בהתחלה הוא שומר מרחק. הולך קצת בצד. מקשיב בחצי אוזן. אבל אז מגיע האוכל. לא כהצגה, לא כ”חוויה”, אלא פשוט אוכל טוב. משהו מוכר, משהו שמעורר זיכרון, משהו שאי אפשר להישאר אדיש אליו.

ואוכל, בניגוד לפעילויות, לא דורש הסכמה מוקדמת.

בסיורים הקולינריים שלנו, אין צורך “להשתלב”. לא צריך לדבר, לא צריך לשתף, ולא צריך לשחק. האוכל עושה את החיבור לבד. פתאום הוא שואל שאלה. פתאום יש לו דעה. פתאום הוא מספר סיפור קטן מהבית.

כי אוכל מחבר בין אנשים בדיוק מהמקום שבו פעילויות אחרות נכשלות. הוא עוקף ציניות. הוא מנטרל התנגדות. הוא פוגש אנשים במקום הכי אנושי שלהם.

וזה נכון במיוחד בסיורים לקבוצות וארגונים. כשלא מנסים להפעיל את הקבוצה, אלא פשוט יוצרים תנאים טובים – גם ה”נודניק” מוצא את עצמו חלק. לא כי שכנעו אותו, אלא כי הוא הרגיש בנוח.

סיור קולינרי טוב לא מבקש מהמשתתפים להשתנות. הוא פשוט מאפשר להם להיות. בקצב שלהם, עם השיחה שלהם, ועם הצלחת שלהם. ולכן הוא עובד גם על אלה שתמיד בטוחים ששום דבר לא בשבילם.

בסוף הסיור, בדרך כלל הוא לא זה שמודה בקול שהיה לו כיף. אבל הוא זה שנשאר עוד רגע. שטועם עוד משהו. שאומר “האמת? היה סבבה”.

ובצוות – זה כבר הישג.

אם זה נשמע רלוונטי לקבוצה שלך, מוזמנת להשאיר פרטים לבירור התאמה.נבדוק יחד איזה סיור ואיזה אזור יעבדו הכי נכון עבורכם.